כיצד נראית המוסיקה הישראלית כשתולים אותה על הקיר? "הארץ" 24.6.11 / יובל סער
ההפתעה מגיעה לקראת סוף הביקור, בקצה החלל העליון של בית האמנים בתל אביב, שם נפתחה בשבוע שעבר התערוכה "רואים רוקנרול" שעוסקת בממד הוויזואלי של הרוק הישראלי. בקצה שורת הכרזות, עטיפות התקליטים, המגזינים ותצלומי העיתונות, תלויות זו לצד זו עבודות אמנות שבמרכזן דמותו של שמוליק קראוס, שצוירו על ידי אמנים כמו אורי ריזמן, יגאל תומרקין, אורי ליפשיץ ועוד; לא האמנים ששמם עולה מיד לראש כשחושבים על "רוקנרול".

לדברי אוצרי התערוכה, אירית לוין ואריה ברקוביץ’ - שנעזרו בפרופ’ נסים קלדרון ששימש כיועץ האמנותי של התערוכה - עבודות האמנות הן חלק ממהות התערוכה: להראות כיצד אמנות, צילום ועיצוב משתלבים ביחד כדי לייצג מהות אחרת - זו של הרוקנרול.

הרמזים מופיעים כבר בקומה התחתונה, שם מוצגות עטיפת התקליט הראשון של אהוד בנאי והפליטים, יחד עם עטיפות
שולץ - דורון אייל - בתצלום של מיכאל רורברגר, 1980
 
הסינגלים, פרי יצירתו של איתן פימנטל, לצד עטיפות התקליטים והסינגלים של "אנטרטיקה" של קורין אלאל, פרי יצירתו של שרי ארנון. "זאת התקופה שגם פימנטל וגם ארנון הושפעו מהאמנות הפלסטית", מספר ברקוביץ’. "באותה תקופה פימנטל הציג בגלריה תת רמה אצל דני דותן, שהציגו אמנות אוונגרדית שתאמה למה שנעשה ב’קליק’. זה מייצג את הערבוב בין אמנות, מיצג ומוסיקה.

"אצל שרי ארנון אפשר לראות במובהק השפעות של קית הרינג, לא מגרפיקאים אחרים אלא דווקא מאמנים. זו היתה תקופה שעולם האמנות, העיצוב הגרפי והצילום התחברו. זה גם לא מפליא שתומרקין, ליפשיץ וכל החבורה הזו שיתפו פעולה - הם היו חברים של אותם אמנים, שתו באותו בית קפה, וכתוצאה מכך שבעולם היה מקובל שציור אקספרסיבי יכול לשמש כעטיפה לתקליט, נוצרו העטיפות האלו".

גם ההצבה המוזיאלית והכמעט סטרילית של היצירות בחלל, נדמית כמנוגדת לאופי המחוספס של הרוקנרול. בניגוד לכרזות שנתלות באישון ליל על לוחות המודעות, חלק נרחב מהמוצגים בתערוכה ממוסגר ותלוי על הקירות. ברקוביץ’ מספר כי תחילה אכן התנגד למסגור העבודות, אך לוין התעקשה על כך. היא מספרת כי 85% מהאמנים שמשתתפים בתערוכה התעקשו שהעבודות ימוסגרו. "המסגור הופך את האובייקט למכובד, למוזיאלי, בניגוד לתצוגה במסדרון של מועדון", מסכים ברקוביץ’. "זה מיד נותן תחושה של תערוכה, נותן גושפנקה לעבודות".

לדבריו, "יש בזה הצהרה שהדבר הפסיק להיות פוסטר שמודיע על ההופעה הבאה, קרוע או לא, ונהפך לאייקון; זה הסיפור. אפילו הפוסטר של ’החלונות הגבוהים’ - המסגרת הפכה אותו למשהו שכבר לא מתפקד כמודעה אלא כאייקון בעל ערך היסטורי. זה פתאום מקפיץ את הכל. קח לדוגמה את העטיפה של ’מחכים למשיח’ שעיצב דוד טרטקובר. כעטיפה לתקליט היא משהו אחד, כשהיא ממוסגרת זו כבר אמנות. פתאום הרוקנרול נראה מיושב".

מאוד קשה לחתוך

בתערוכה אפשר למצוא תצלומים של ורדי כהנא, מיכה קירשנר, שוש קורמוש, ג’ראר אלון, אבי גנור; עבודות של יהודה דרי, דוד טרטקובר, שרי ארנון, איתן פימנטל, פיליפ בולקיה, מנחם רגב, מישל אופטובסקי; ועוד. בין האמנים הבולטים שמיוצגים שם אפשר למנות בעיקר יוצרים ותיקים כמו "החברים של נטאשה", רמי פורטיס, ברי סחרוף, קורין אלאל, אריק איינשטין, שלום חנוך, "זקני צפת", "תמוז", "נושאי המגבעת", "המכשפות", יוסי אלפנט, אהוד בנאי ו"הפליטים" ועוד.

מה בנוגע לעשור האחרון? "הדברים המרכזים נוצרו בשנות ה-80", אומרת לוין. "רוב המעצבים והצלמים אמרו גם הם ששם היתה הוויזואליה. עם זאת יש קצת חומרים של ברי סחרוף, ’היהודים’, ’איטליז’, בעיקר בקליפים שמוקרנים בחלל".

לדברי ברקוביץ’, "הממד הוויזואלי של הרוק הולך לפי תקופות ואופנות. בעידן הנוכחי אין צבעונית כמו שהיתה פעם, אין תחפושות, אין תפאורות, הכל הרבה יותר רזה, גם בגלל שיקולים כלכליים, המועדונים קטנים יותר. פני המוסיקה השתנו גם הם בצורה משמעותית: ערוץ 24 הוא הדוגמה הכי טובה לכך, יש שינוי דרמטי בצורה של הרוקיסט העכשווי. היום ברי סחרוף נראה כמו כל בן אדם ברחוב, הכל הרבה פחות תיאטרלי ממה שהיה פעם. פעם היית רואה רוקיסט ברחוב והיית יודע להגיד שהוא אמן רוק".

האם אתם מרגישים בכלל שיש כיום רוקנרול בארץ?

ברקוביץ’: "זאת בעיה שמתחבטים בה גדולים מאתנו. קודם כל חשוב להדגיש שזו לא תערוכה שסוקרת את ההיסטוריה של הרוק הישראלי אלא תערוכה שיש בה מקטעים. לפני שהתחלנו היינו צריך להחליט מה זה רוק: הרוק הוא באמצע, הוא יושב בין הפופ למוסיקה האלטרנטיבית;

זה המנעד, מאוד קשה לחתוך. לדוגמה, ראינו תצלומים של יהודית רביץ שלמרות שהיא רוקיסטית הצילום לא ביטא רוק אז לא הכנסנו אותו לתערוכה. לא הכנסנו דברים שלא נתנו ביטוי ויזואלי למטרה שהצבנו".

מהו אם כך הביטוי הוויזואלי של רוק?

ברקוביץ’: "הוא קצת מוקצן, אקסטרווגנטי, לא מיינסטרים ותלוי בתקופה. יש תקופות שדווקא המיושבות היא אנטי-קליימקס למה שאתה מצפה מרוקיסט, כמו לדוגמה המראה של ’נושאי המגבעת’ או של ’זקני צפת’, שהלבוש המיושב שלהם נחשב כאוונגרד או כאנטי לעומת מה שהיה מקובל באותה תקופה. פתאום להתהלך בהופעה של רוקיסט נראה כמו משהו אנכרוניסטי, אז כשאתה רוצה להיראות אוונגרד אתה הולך עם עניבה וחליפה ומסתפר קצר. ברוק זה תמיד מוקצן, יוצא דופן".

לדברי לוין, "הביטוי הוויזואלי מתבטא בהרבה מקומות. לדוגמה, עלמה מכנס קז, שמצלמת בדרך כלל מאחורי הקלעים, צילמה קהל בהופעה בהאנגר 11 בנמל תל אביב. יש פה מצד אחד דימוי חזק של הביחד הזה, ההמון שחובק, ומצד שני גם של הבדידות. רוק זה גם מועדונים, המיצבים והמיצגים שהיו בשנות ה-80 וה-90, או ’מופע הקולנוע של רוקי’ בקולנוע פריז. מכיוון ששנינו מאוד אוהבים מוסיקה היה חשוב לנו שלתערוכה יהיה העומק הנכון. ראינו המון עטיפות וביקרנו הרבה מעצבים, ולבסוף בחרנו עבודות שיש בהן משהו מעניין גם מבחינה אמנותית או גרפית".

מה היה יותר חשוב, אמן הרוק או האמן הוויזואלי?

ברקוביץ’: "בסופו של יום הלכנו על היוצרים שמאחורי הרוקיסטים, על היוצרים שעשו את העבודה כמו מעצבי התקליטים, הצלמים, הציירים וכו’. בחרנו בתערוכה לייצג את מרבית היוצרים החשובים בתחום הזה שעשו את הפרויקטים או האייקונים הכי חשובים להתפתחות של הוויזואליה של הרוק. לא התיימרנו להציג את ההיסטוריה של הרוק, יש מן הסתם אמנים רבים שלא מופיעים בתערוכה.

"השתדלנו להציג את הדברים שחשובים להתפתחות הוויזואלית של הרוק. רוב הדברים שמוצגים פה חקוקים בתודעה. יותר מזה, הם גם חשובים ליוצרים עצמם, זה החזיר אותם לתקופה, הם התחברו לתערוכה מבחינה רגשית. היה חשוב שגם היוצר עצמו חושב שהעבודה טובה, לא רק אנחנו. הגיע הזמן לתת במה גם ליוצרים שיצרו את הלוק ושמקבלים במקרה הטוב שורה בקרדיטים. החלפנו את היוצרות".

מה מבקר אמור להבין מהתערוכה?

ברקוביץ’: "לי היה חשוב שהוא יראה את ההתפתחות שחלה במוסיקת הרוק מהצד הוויזואלי - עם הלימה לצד המוסיקלי. חשוב לראות את ההתייחסות של יוצרים בתקופות שונות לדבר הזה שנקרא רוקנרול, שהוא כל כך טעון. מצד שני חשוב היה להראות שכשאומרים ’רוק’ בדרך כלל מתכונים למשהו נורא צר - ההוא עם הקוצים - וכאן רואים פנים רבות של הוויזואליה של הרוק, לא רק הפן הצעיר.

"המעניין ביותר הוא שאנשים שכבר ביקרו בתערוכה מסתכלים על הקירות ואומרים ’וואו, הייתי בהופעה הזו, אני זוכר שקניתי את התקליט הזה’. אפשר להביט בפוסטרים ולהזיל דמעה קטנה. אם עברת גיל מסוים זה עושה לך את זה". *