"לווארנש או לא לווארנש- זו השאלה". / מיכאל קארו

*הווארניש- סוג של ציפוי (לכה)-  שנועד להגן על ציורי שמן וציורים בטכניקות נוספות.

 

  כמעט אף אחד לא יעלה בדעתו לתלות בביתו אקוורל שאינו שוכן לבטח מאחורי זכוכית.

אבל כשמדובר בציורי שמן, משום מה רבים מסתייגים או חוששים להגן עליהם.

 

הציירת האמריקנית הידועה ג’ורג’יה או’קיף, נאלצה לפנות למוזאונים המחזיקים בתמונות השמן שלה- כאלה שמרקמן הקטיפתי המט, נוצר על ידי שימוש בצבעים יבשים מאוד עם מעט מאוד שמן המקשר בין הפיגמנטים, וכמובן ללא ווארניש- ולהורות להם לצפות אותן בווארניש, שכן, הן פשוט החלו להתפורר.

תמונה אחת בלבד, מאלה, לא וורנשה, והיא מוחזקת במוזאון המטרופוליטן בניו-יורק, בארון זכוכית מיוחד בו בקרת אקלים ייחודית.

נהוג לחשוב שציור בצבעי שמן מתייבש. למעשה ,הצבע הטרי והרך מתקשה בתהליך מתמשך של פולימריזציה, בו השמן  ( בדרך כלל שמן פישטן או פרג), קושר אלין אטומי חמצן מהאוויר. הצבע עובר שינוי כימי, בלטי הפיך, ובעצם הופך לחומר חדש, קשה ועמיד.

האוויר שסביבנו מזוהם, והוא מזיק לא רק לנו אלה גם לכל יצירות אמנות. דו תחמוצת גופריתית, פיח ומזהמים אחרים חוברים ללחות ולאבק, משנים בצורה הדרגתית אך עקבית את מראה ומצב היצירות שלנו, ולא לטובה!

נגד השפעות שליליות אלה על ציורי שמן נלחם הווארניש, אותה שכבת מגן שאין ערוך לחשיבותה.

בשנת 1999 הייתה שרפה גדולה בשכונת דניה בחיפה, במהלכה נפגעו בתים רבים ובהם יצירות אמנות, בין ציורי שמן שהובאו אלי לטיפול עקב פגיעת עשן ופיח היו כאלה שהיו עם ציפוי מגן ואלה נוקו בקלות יחסית ובמהירות, לאומת זאת, בציורים החשופים חדר הפיח לתוך הצבע, משך הטיפול בהם היה עד פי עשרה ( כך גם העלות!), למקצת הציורים נגרם נזק בלתי הפיך, רק עקב היותם ללא וארניש.

ישנם סוגים שונים של וארניש, בין השאר כאלה המבוססים על שרפי צמחים, על שרפים סינטטיים, סוגי שעווה ושילוב ביניהם.

תפקידו של הרפא (רסטוראטור) הוא להתאים את סוג הציפוי לאופי היצירה, מצבה ולתנאים שבהם היא תוצג או תאוחסן.

על הווארניש לא חל הפתגם "כל המרבה הרי זה משובח". שכבת המגן אמורה להיות אחידה ודקה, שאם לא כן, תיווצר מתיחות על פני הציור וקצב ההיסדקות הטבעי של הצבע הווארניש אף יואץ.

את הווארניש יש לחדש מדי תקופה. הדעה המקובלת היא, שלאחר עשור עד שלושה, מומלץ שהציור יגיע לידיו האמונות של הרפא, אשר יסיר את השכבה הישנה, שבינתיים ספגה את החומרים המזהמים, סביר להניח שהתקהתה, הצהיבה ונסדקה, ויצפה את הציור בשכבת מגן חדשה. פרק הזמן בין טיפול משמר אחד לשני משתנה כל כך (בין 10 ל 30שנה) בגלל שגורמים רבים משפיעים על קצב הבליה, כמו למשל רמת זיהום האוויר, רמת קרינת ה אולטרה סגולה, צורת הניקוי ועוד.

  העתיקה של שימור ושיקום היא בין היתר להביא את היצירה כמה שיותר קרוב למצבה המקורי, כלומר בעת שנוצרה על ידי האמן או האמנית. נקודה זאת חשובה מאוד, כי זה בדיוק מה שניקוי מקצועי וציפוי נכון עושים. כאשר האמן מסיים את יצירתו, הצבעים "שבעים" עסיסיים ונקיים, עם השנים לעיתים, הצבעים מתעממים, מקבלים אובך, מצהיבים, ומתקהים מאוד, ניקוי זהיר אך יסודי, וציפוי נאות בהחלט מחזירים את גלגלי הזמן אחורה וכמובן מאטים  מאוד את קצב הבליה.

כאשר העברתי סדנאות תחזוקה לאמנים יוצרים, שמעתי סיפורים ותירוצים שונים ומשונים על הסיבות מדוע הם עצמם אינם (לא כולם) עושים את ציפוי המגן ליצירותיהם שלהם,

 אך שום תירוץ או דעה קדומה אינם מצדיקים את "קיצור חיי התמונה בצורה דרסטית"

 עקב אי ביצועה ציפוי המגן!

 

המועד הנכון לציפוי ראשוני של תמונת שמן: כחצי שנה עד שנה מרגע סיום היצירה,

בדיקה נוספת לקביעת המועד הנכון הינה על ידי הרחה, ברגע שהריח האופייני לשמן פשטן נחלש מאוד, זה הזמן לווארנש!

 

מיכאל קרוב קארו

פורסם לראשונה בירחון "מכירה פומבית" גיליון מספר 21, הרחבות ועדכון אפריל 2008.

 

©כל הזכויות שמורות למיכאל קרוב קארו